כבר כמה ימים אני מתלבטת מה לכתוב.
אני יודעת... פשוט מתיישבים מול המחשב, עם כוס תה ירוק או כוס של קפה שחור, ומתחילים.
אבל אצלי זה תמיד קצת יותר מורכב.
פתחתי בהקדמה. ועכשיו- מה?
יש המון דברים שרוצה לומר, לספר ולכתוב, ודברים שכדאי, ודברים שצריך, וקצת עליי, וקצת על הרפואה הסינית, וקצת על הקליניקה שלי, והגיגים פילוסופיים ומשפטים סיניים עתיקים, ועל החיים בסין, ועל החיים כאן...
ולמה בעצם נועד הבלוג? והאם צריכה להיות לו מטרה, או שכל מטרתו היא להיות, לשקף, לייצג?
אחד העקרונות החביבים עליי בחשיבה הסינית הוא הדואליות.
הדואליות המזרחית שונה מאוד מחברתה המערבית. אצלנו, במערב, הדואליות משמעה ניגודים, הפכים, קיטוב ושוני. הדברים הם מאוד מוחלטים: שחור על גבי לבן. שחור או לבן...
בחשיבה הסינית הדואליות מיוצגת על ידי המספר שתיים, 二 er, (קו שמייצג את האדמה וקו שמייצג את השמיים) ועל ידי המושגים יין 阴yin, ויאנג 阳yang.
היין והיאנג הם הרבה יותר מאשר ניגודים. הם משלימים זה את זה, הם חלקים של שלם, הם פנים שונות לאותו הדבר, ייחסיים זה לזה, תלויים האחד בשני, מגדירים אחד את השני.
היין הוא המקור, הוא החומר, רך, אפל, קריר, הוא סטאטי, הוא החלק הפנימי, השקט. היאנג הוא האל-חומר, האויר, האש, האור והחום, מה שזז, מה שיוצא החוצה, רועש, מוחצן.
ביחד הם מייצגים את הפנים השונות של הבריאה. בכל דבר יש יין ויאנג. השמש היא יאנג לעומת הירח הייני, הגבר הוא יאנג לעומת האישה, ילד צעיר הוא יאנגי לעומת אדם בא-בימים, והקיץ הוא יאנג לעומת החורף.
עצבות היא יין ושמחה היא יאנג. לידה היא יאנגית לעומת ההריון, וגם יאנגית לעומת המוות....
מחשבה היא יין, מסתובבת בשקט בראש, או בחלל הבטן או החזה. אך היא הבסיס לכל עשייה - דיבור, כתיבה, פעולה שהם כולם יאנג.
ביין-יאנג הסיני, יש מקום לכל אחד להיות מה שהוא עכשיו, ביחס לסביבה, ביחס לצרכיו.
זה הריקוד הפנימי של החיים,
מה שמתחיל למטה יכול לעלות
וכשמגיע למעלה יכול לרדת.
מי שנולד סופו למות
אין טעם לכעוס או לקטר
זוהי בסך הכל התנועה הטבעית
.....
